שערי חליפין נקבעים כל יום בשוקי המט"ח הגדולים בעולם. אין ערך קבוע עבור כל אחד מהמטבעות העיקריים - כל ערכי המטבע מתוארים ביחס למטבע אחר. הקשר בין שיעורי הריבית, לבין המדיניות המוניטרית המקומית, ושערי החליפין של המטבעות מורכבים, אבל בליבה מדובר בהיצע והביקוש.
שיעורי הריבית משפיעים על התשואה או התשואה על איגרות החוב. כי, למשל, אג"ח האוצר של ארה"ב ניתן לקנות רק בדולר ארה"ב, ריבית גבוהה בארה"ב תיצור ביקוש דולר שבו לרכוש את האג"ח. ריבית נמוכה, יחסית למשקים מרכזיים אחרים, תפחית את הביקושים לדולר, כאשר המשקיעים ינועו להשקעות מניבות גבוהות יותר. כך לפחות בתקופות רגילות של התרחבות כלכלית. היחסים הופכים קצת הפוך, עם זאת, כאשר המשקיעים הופכים סיכון הפוך. בתקופות של התכווצות אשראי או מיתון, הכסף נוטה לעבור לנכסים בטוחים יותר, ולהוריד את הריבית. התשואה הנמוכה על איגרות החוב היא אפוא ביטוי לביקוש לבטיחותם היחסית ולסיכון האשראי הנמוך, ולא לרתיעה. בסוף הקיץ 2008, לדוגמה, הדולר האמריקני עלה לערך מול היורו, גם כאשר הריביות בארה"ב היו נמוכות יותר באופן משמעותי, שכן הסבירות שברירת המחדל של ארה"ב על אג"ח לא תיראה פחות מאשר באירופה. העדר מערכת אוצר פדרלית, פירושה היענות לכישלון בנקאי, היא שמירה על שיעורי הריבית הבין-בנקאית באירופה ברמה גבוהה באופן מדאיג.
שיעורי הריבית יכול להיות גם השפעות כלכליות, אשר משפיעים על המרת מטבע. בעקבות הרעיון של היצע וביקוש, ספקולנטים מעדיפים את המטבע של הכלכלות המתרחבות, יצירת מעגל וירטואלי של הערכה. כלכלה שהתמ"ג עולה מהר יותר מהבסיס המוניטרי שלה היא מגדילה את ערך המטבע שלה כברירת מחדל, והדבר צפוי להשתקף בחילופי מטבעות.
שיעורי הריבית יכולה להיות גם השפעה על מדינות זרות. יפן, למשל, קבעה את הריבית הרבה מתחת לשאר העולם. התוצאה היתה מסחר לשאת שבו ספקולנטים לווה מבנקים יפנים והפך את הין למטבעות אחרים בעלי תשואה גבוהה יותר, תוך שהוא מעלה את הערך היחסי שלהם בתהליך. לרוע המזל, השפעה זו היתה אחת הסיבות העיקריות לחיסכון הגלובלי שהניע את כישלונות הבנקאות העולמית המסיבית של 2008.
