שיטת החשבונאות הגבוהה ביותר היא כלי הערכת עלות ניהולית המשמש לקביעת העלויות המשתנות והעלויות הקבועות של מוצר החברה. כדי להשיג את עלות המשתנה ליחידה, השיטה הגבוהה-נמוכה כוללת חלוקת ההפרש בין העלות הכוללת ברמת הייצור הנמוכה ביותר לרמת הייצור הגבוהה ביותר על-ידי ההפרש במספר היחידות שבין רמת הייצור הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר. כדי להשיג את העלות הקבועה, הכפל את עלות המשתנה עם מספר היחידות ברמת ייצור מסוימת וחסר את התשובה מהעלות הכוללת באותה רמת ייצור.
שני ערך
למרות ששיטת ההסתמכות על שתי רמות של ערכים תורמת לפשטותה, היא גם מגבירה את חולשתה כאמצעי להערכת עלות. הוא מתעלם מכל הנתונים שבין הקצוות, תוך שימוש באותיות רישיות בלבד. זה למעשה מתעלם כל מגמות העלויות בין הערכים הקיצוניים, ובכך אי אפשר לקבל כל מידע נוסף מן הדמויות הנגזרות בשיטה זו.
הנחה
השיטה הנמוכה ביותר פועלת בהנחה שאין גורמים זרים המשפיעים על עלות המוצרים ועלויות קבועות נותרות זהות בכל רמות הייצור. עלויות קבועות, המשתנות למחצה בטבען, משתנות כאשר יש שינוי גדול בייצור, לדוגמה שטח להשכרה גדל עקב מכונות נוספות המחייבות גידול בייצור. לכן שיטה זו של אמידת עלות מספקת אומדנים לא מדויקים עבור תרחישים כאלה. זאת משום שהיא אינה מבדילה בין השינוי בעלות הקבועה לבין עלות המשתנה.
מצג שווא
השיטה הנמוכה משתמשת בנתונים מתקופות של ייצור גבוה ונמוך בעסק. במקרה של תקופות ייצור נמוכות ונמוכות במיוחד, חריגים, הנתונים המתקבלים מתקופות אלו עשויים שלא להיות ייצוגים אמיתיים של התרחיש ברמות הייצור הרגילות. נוסחאות שנוצרו על בסיס כזה מייצרות אומדנים לא נכונים לתקופות הייצור הרגילות.
נתונים קודמים
השיטה הנמוכה מחשבת את אומדני העלות באמצעות שימוש ברשומות של רמות הייצור בתקופות קודמות בעסק. היבט זה מגביל את היקף תחולה של שיטה זו לעסקים עם רשומות קודמות מפלה עסקים שזה עתה הוקמה.
