התוצר המקומי הגולמי מייצג את התוצר המקומי הגולמי. התמ"ג הוא מדד לתוצר הכלכלי של מדינה. הוא מוגדר בדרך כלל כערך השוק הכולל של סחורות ושירותים שיוצרו תוך תקופה נתונה לאחר ניכוי עלות הסחורות והשירותים המשמשים בתהליך הייצור, אך לפני ההפרשות לפחת. רוב המדינות ממפות אומדנים של התוצר המקומי הגולמי שלהן על פי הנחיות של האו"ם. שלוש דרכים שונות לחשב את התמ"ג צריך כל תיאורטית לתת את אותה תוצאה.
תמ"ג (E)
התמ"ג מחושב באמצעות גישת ההוצאה. זהו סכום ההוצאות על צריכת משקי הבית, הצריכה הממשלתית, הוצאות ההון הגולמי הגולמי, השינויים במלאי והיצוא נטו. היצוא נטו הוא היצוא בניכוי היבוא. התמ"ג (E) הוא המדד הנפוץ ביותר לתוצר ונחשב למדד המדויק ביותר.
GDP (I)
התמ"ג (I) הוא התמ"ג מחושב באמצעות גישת ההכנסה. הוא נגזר כסכום ההכנסות של גורמים, צריכת הון קבוע (פחת) ומסים פחות סובסידיות על ייצור וייבוא. הכנסות הפקטור כוללות שכר, משכורות ותמורה אחרת לעובדים בתוספת עודף תפעולי גולמי, או רווח, של חברות פרטיות וגופים אחרים. בתיאוריה, גישה זו מודדת את ההכנסות שהתקבלו על ידי כל היצרנים במדינה.
תמ"ג (P)
התמ"ג מחושב באמצעות גישת הייצור. הוא נגזר כסכום הערך המוסף הגולמי לכל ענף, במחירי בסיס, בתוספת מסים פחות תמיכות למוצרים. תעשיות הן ענפי המשק כגון חקלאות, כרייה וייצור. ערכי יסוד משמעותם הסכומים המתקבלים על ידי היצרנים, כולל הערך של כל סובסידיות על מוצרים, אך לפני מסים על מוצרים. בתיאוריה, גישה זו מודדת את שווי השוק של כל הטוב והשירותים המיוצרים.
תוצר מקומי ריאלי או נומינלי
כאשר משווים את התמ"ג בתקופה אחת עם תקופה אחרת, השינויים מושפעים מאינפלציה. המדד הבסיסי של התוצר במחירים שוטפים נקרא "תוצר נומינלי". כאשר השינויים נעשים כדי להסביר את ההשפעה של האינפלציה, הנתון נקרא "התמ"ג הריאלי". זה יכול גם להיות המכונה "תמ"ג במחירים קבועים", או כמו "אומדן נפח של התמ"ג". התמ"ג הריאלי מחושב על ידי חלוקת התוצר הנומינלי על ידי מחיר מופחת. כל אחד משלושת המדדים של התמ"ג יכול לבוא לידי ביטוי במונחים ריאליים או נומינליים.
