יחסי התעשייה מתארים את היחסים המורכבים והמשתנים בין ניהול התעשייה לבין עובדיה. ישנן מספר תיאוריות המיינסטרים של יחסי תעשייה, כל מטיל איגודי עובדים וניהול עסקים עם אחריות ותפקידים שונים.
שלוש תיאוריות עיקריות
ישנן ארבע תיאוריות מרכזיות ביחסים תעשייתיים: יחידה אחת, פלורליסטית, מרקסיסטית ורדיקלית. תיאוריות אלה מדגישות (או דחות) אלמנטים שונים של תהליך היחסים התעשייתיים ו / או הפונקציה, בהתאם לערכים ולסטנדרטים שהונחו על ידי הפילוסופיה.
תורת היחידות
התיאוריה היחידה של יחסי התעשייה מדגישה את שיתוף התלות של מעסיקים ועובדים. ליחיד, ארגון הוא משולב, ידידותי ומשתף פעולה.
יוניטרים אינם מעדיפים איגודי עובדים. הם מאמינים כי נאמנות לארגון כזה תפחית מנאמנות העובדים לחברה (שיבוש הקשר בין המעסיק לעובדים).
תיאוריה פלורליסטית
התיאוריה הפלורליסטית מדגישה את התפקוד הייצוגי של האיגודים המקצועיים והאיגודים המקצועיים, והיא מחזקת את הערך (ולגיטימיות) של המיקוח הקיבוצי.
פלורליסטים מכירים בארגונים בתוך ההנהלה ובאיגודים כאל לגיטימיים. הם מאמינים כי הפונקציה העיקרית של ניהול היא לתאם, לתקשר ולשכנע, ולא שליטה או דרישה.
תיאוריה רדיקלית
לא להתבלבל עם התיאוריה המרקסיסטית, התיאוריה הרדיקלית רואה ביחסים התעשייתיים תוצאה הכרחית (אך לא אידיאלית) של עובדים המגינים על עצמם מעסקים גדולים.
הרדיקלים מאמינים כי לתאגידים רעבים לרווח אין שום התייחסות (מלבד חובות משפטיות) עבור העובדים שלהם, והם מוכנים להרוויח מהם בכל הזדמנות זמינה.
התיאוריה המרקסיסטית
התיאוריה המרקסיסטית של יחסי התעשייה טוענת כי הקפיטליזם מייצר שחיתות ותאוות בצע, ומשאיר את העובד לסבול בעוד תאגידים מגרפים ברווחים.
מרקסיסטים טוענים כי המוסדות יהיו מעסיקים טובים יותר אם יפעלו כארגונים ממלכתיים, ואילו הפיצוי יותאם על מנת לקדם סביבת עבודה שיתופית ולא תחרותית.
